ג'יימס קמרון

קמרון, מספר סיפורים עם מיומנות טכנית יוצאת מן הכלל, הוכיח יכולת לרתק קהלים שונים ומגוונים. קמרון, ששלט ביד אמן גם בהפקות השאפתניות ביותר, יודע איך להתמודד עם לחץ ותמיד הצליח להציב את השראתו לפני הכל. וכך הוא מחדד את חזונו, מרחיב את אוצר הידע שלו ומעשיר את אמנותו.

עשרים ושלוש שנים לאחר הסרט "מצולות", קמרון צלל לבדו לקרקעית שקע מריאנה – בעומק 10,908 מטר (35,787 רגל) – כשהוא נמצא בתוך "הדיפסי צ'לנג'ר", צוללת שהוא תכנן בעצמו.

בסרט "טיטניק" מ-1997, קמרון שינה את הדימוי הקולקטיבי של שלד אוניה חלוד השרוע על קרקעית צפון האוקיינוס האטלנטי, והפך אותו לדימוי של כלי שיט מפלצתי החותך את הגלים בהפליגו מנמל סאות'המפטון. ארבע שנים לאחר מכן, קמרון צלל לעומק 3,800 (12,500 רגל) אל אתר הטביעה של ה"טיטניק", המקורית כדי לצלם את הסרט התיעודי "Ghosts of the Abyss (רוחות המצולות)"

מצלילותיו המדהימות ועד לשחזורים בתלת ממד, קמרון אינו חדל לדחוק את גבולות היכולת האנושית, הטכנית והאמנותית. הוא עובד ללא לאות למציאת פתרונות לאתגרים הסבוכים ביותר במטרה להמציא מחדש את אמנות הקולנוע. "טיטניק", "אווטאר" ו"שליחות קטלנית" התקבלו על-ידי הקבל כמונומנטים של ההיסטוריה של הקולנוע, שלמורשתם חשיבות גדולה הרבה יותר מאשר להצלחתם בקופות.

עם "אווטאר: דרכם של המים", הסרט השני של "אוואטר", קמרון מציב אמת מידה אמנותית וטכנית חדשה ומספק הוכחה מחודשת לחיפושו התמידי של הבמאי אחר מצוינות.